סקס או פורנוגרפיה: לגדל נערות על מיניות בריאה
ד"ר דבורה לדרמן דניאלי
איך מצליחים לחנך למיניות בריאה, בלי להפחיד או להטיף לשמרנות ועדיין גם לא לאפשר הפקרות ואיך מתמודדים עם דימוי גוף בעולם המקדש רזון ופורנוגרפיה
בעידן החופש המיני והמיניות נטולת העכבות, אמהות לנערות מוצאות עצמן מוטרדות עד חרדות לגבי ההתנהלות המינית של בנותיהן. הן אומנם לא מעוניינות בהכרח לטפח שמרנות יתר, ומעודדות את הבת לחוש נוח עם גופה, אך מהצד השני, הן אינן רוצות שהבת תפגע ממגעים מיניים לא מבוקרים ומניצול מיני.
ואכן, בעידן בו הבנות שלנו נחשפות בכלי המדיה השונים לתכנים סקסואליים בוטים, כבר לא ברור ממי בדיוק צריך להגן עליהן – מנערים בעלי הצעות מגונות, או מעצמן.
מה באמת לומדות הנערות הצעירות על מיניותן ועל עצמן בעידן בו גיבורות התרבות המוערצות עליהן הן דוגמניות המחצינות יותר מכול את מיניותן, ממתגות עצמן בעיקר כאובייקטים סקסואליים, והצלחתן נובעת מיכולתן להציג את גופן כאביזר גירוי ופיתוי? אילו מין מסרים מקבלות בנותינו לגבי מדדי ההערכה ואופן ההתייחסות אל גופן ואל נשיותן?
דמויות הדוגמניות והכוכבניות מוצגות במדיה אליה חשופות הנערות, כמודלים נחשקים של נשיות, כשהן מופיעות בפוזות מיניות בוטות, לעיתים אף פורנוגראפיות, מנסות לאמץ את התנוחה המגרה ביותר המרמזת בצורה הברורה ביותר על האקט המיני המתבקש. ככל שיראו מגרות יותר, חשופות יותר ומפתות יותר, הן יזכו ביותר פרסום, הצלחה ואישור. המסר העיקרי שסופגות הנערות ממודלים נשיים אלו, הוא שהגוף שלהן הוא אביזר המסייע להן לזכות בהערכה, אישור והכרה.
המסר הנוסף הוא, שהמטרה כלפיה הן צריכות לכוון את עצמן, היא להיות אובייקטים מיניים נגישים. כלומר, הן לא רק לומדות שהגוף שלהן הוא אובייקט לשימוש, אלא שהוא נועד לשימוש מיני פתייני.
מכאן קל להבין כיצד גיל קיום יחסי המין הולך ויורד, וכיצד גם נערות "טובות" מבית טוב הופכות למנוצלות מינית. מתוך תרבות הדוגמניות והסלבס שהן מוצפות בה, הן לומדות שאם יציגו את גופן כאובייקט מיני בצורה הבוטה ביותר, ישיגו יותר הערכה, אהבה ותחושת שייכות. הארוטיות מחלחלת מוקדם מדי ובשלב שהן עדיין לא בשלות לה, ומשפיעה על אופן התנהגותן והתנהלותן.
כשהגוף נתפס רק כאביזר לשימוש, הוא הופך לכלי מנוכר, זר ולא "מחובר" לסובייקטיביות שלהן – כעין חלק נפרד מהעצמי שלהן. רגשות שמפריעים לתהליך ההחפצה הזה מודחקים הצידה. תחושות לא נעימות שנחוות בגוף במגעים מיניים מנוכרים, עוברות תהליך הסתרה והשתקה. לתהליכים אלו יש מחיר – הם כולאים בנפש הרבה בלבול, תסכול וכאב, והדרך היחידה להתמודד איתם היא בריחה מהעצמי או טשטוש גבולות העצמי, על ידי פיתוח הפרעות אכילה, בעיות רגשיות הקשורות לדימוי העצמי, דיכאונות, חרדות, תוקפנות, יחסי מין לא מבוקרים והתמכרויות מערפלות למיניהן.
גבולות הגוף של הנערה הם גזרת הביטחון של העצמי שלה. ברגע שהגוף שלה הופך לאביזר שמיש ביחסי מין פונקציונאליים ופולשניים, מתערערת גם תחושת הביטחון הבסיסית הנחווית בגוף, והגבולות שלה עוברים תהליך של ערעור והחלשה.
הביולוגיה הנקבית כורכת ומלפפת בתוכה את הדינאמיקה הפסיכולוגית, וניסיון להתעלם ממנה או להשתיק אותה מביא בהכרח לחוויה של ניכור פנימי ויצירת "אני כוזב", ההולך ומתנתק מהעצמי האותנטי. הדרך לשמור על הנערה מפני תהליך הרסני זה היא ללמד אותה לפעול מתוך הקשבה וכבוד לגופניות שלה, במקום לברוח ממנה או להתנכר לה.
אך כיצד מחנכים נערות ונשים לכבד את גופן? מהם הצעדים הבסיסיים שיש לנקוט כדי לחנך חינוך מיני שימנע את תהליך ההחפצה של הגוף בתהליכי הארוטיזציה המוקדמת והלא בשלה? כיצד ניתן לספק לנערות משאבים פנימיים ותפיסות יסוד שיסייעו להן להתמודד עם לחצים חיצוניים ופנימיים המאפיינים את עידן המתירנות והחופש המיני?
התשובות לשאלות הללו טמון בחינוך הנערות להתייחס אל גופן כאל סובייקט חווה. תהליך חינוכי זה הינו כוח הופכי לתהליך האוביקטיזצייה הרווח. כל עוד הגוף נתפס על ידי הנערה כמכונה פסיבית, דוממת וחסרת קול, שהיא יכולה לתפעל לתועלתה ולשימושיה (או לשימושם של אחרים), הדרך להפיכת גופה לאובייקט מיני היא קצרה ומהירה, ואף לעיתים הרסנית ומסוכנת.
לעומת זאת, כשמתפתחת בנערה תפיסה על פיה הגוף חש, מדבר, בעל ידע, קול ושפה משלו, היא הופכת מוגנת יותר בפני השפעות מצמצמות ומפחיתות שיוצרות תרבות המדיה והסביבה החברתית.
חינוך לעבר תפיסה כזו כולל הענקת משמעויות עומק סמליות ומואנשות לאיברים הנקביים. לדוגמא – איבר המין הנשי, על פי תפיסה חינוכית-בריאותית זו, הוא לא רק איבר שמיועד לעשיית צרכים והולדת תינוקות, אלא הוא "פה תחתון" – פה שמדבר בדרכו שלו, ושיש להקשיב לתחושות ולרגישויות שלו. כשאותו פה תחתון מכווץ וסוגר עצמו לקראת המגע המיני, הנערה יכולה ללמוד מכך שהמגע לא נכון לה. כשגופה משוחרר, רפוי ומתמסר, היא יכולה להבין שהמגע בטוח לה יותר. העיקרון הוא לחוות את הגוף, לחוש את התחושות העולות בו, ולפעול מתוך הקשבה לקולות הפנימיים.
דוגמא נוספת היא ההתייחסות למחזוריות הדמית. הדימום החודשי על פי תפיסה זו, הוא לא רק מטרד או גזירת גורל שיש להשלים עימה, אלא הוא דרכו של הגוף להזכיר לנערה-אישה את כוח יצירת החיים הפועם בה ואת עוצמותיה הנשיות הייחודיות. המחזוריות קשורה בתהליכי התרוקנות, התמלאות ויצירה מחדש, הנוגעים גם לרבדים הנשיים-הנפשיים העמוקים, וכשהנערה נחשפת למשמעויות אלו היא מפתחת התייחסות מכבדת אל הרחם ואל רגישויותיה ותחושותיה.
על פי גישה זו, כאבים ותחושות-גוף לא נעימות הם דרכיו של הגוף לדבר ולהשמיע את קולו. הופעת תחושת כאב או אי נוחות במצבים אינטימיים שונים, היא פעמים רבות סימן עבור הנערה לעצור ולבדוק את תחושותיה, בכל נקודת זמן ובכל מצב.
ברוח חינוך זה, חשוב שההורים, ובמיוחד האם, יטפחו בעצמם תפיסה דומה לגבי הגוף. אימא שמתייחסת לגופה ולתחושותיו בזלזול, או שמבטאת סלידה מאזורים מסוימים בגופה, לא תסייע, בלשון המעטה, לבתה לפתח בקרבה תחושת כבוד כלפי הגוף. לעומת זאת, כשהאם קשובה לתחושות גופה ומכבדת אותן, לומדת גם הבת כיצד להקשיב לגופה ולכבד את החוויה הגופנית-רגשית שלה.
ברגע שהתייחסות זו מופנמת, והנערה לומדת להתייחס לגופה כחלק מהעצמי השלם שלה, באופן טבעי היא תסנן יותר מגעים מיניים שבהם גופה זוכה ליחס מזלזל או לא מכבד. היא תדע לזהות איתותי גוף, או רתיעה שעולה בה כתגובה למגע מיני שאינה מוכנה או בשלה לו. בנוסף, יהיו לה משאבים רגשיים ומנטאליים לעמוד גם אל מול מסרים סותרים ולחצים חברתיים שונים.
מעבר לכול, ההקשבה לקול הגופני-פסיכולוגי שלה, לצרכים שלה ולקצב הפנימי שלה, תהיה נייר הלקמוס דרכו היא תבחן את נכונות מעשיה ובחירותיה.
מיניות בריאה - מרגנית ארז 
