"סליחה שאני חופרת".. מוכר? פוגשת שוב ושוב, אצל נוער ומבוגרים, את החשש "לחפור" – גם כשזה הכי לגיטימי שרק אפשר. רוצה להציע זוית אחרת להתבוננות: החשש מ"חפירה" מתחבר בעיני לצימצום הלגיטימציה לדבר על רגשות, להרהר בדברים, לשתף בכנות… ומתוך זה, לצימצום הלגיטימציה לנשיות, ופגיעה בהרחבת הגבריות. הביטוי "את/ה חופר/ת" הוא סמל ההשתקה בעיני, חלק מתרבות ההקלקות, הזיפזופים, ה"הכל עכשו ומהר"… אין זמן לראות אותך בן/בת אדם, אין זמן לשמוע, לקרוא אותך….להכיר. אני בעד להבין שהכל משתנה, כל הזמן, והשינוי הוא הדבר היחידי שקבוע. ועם זאת- לבדוק ולהשמר לא לצמצם את עצמנו מול מגמות עכשוויות, לא לצמצם אחרים (ובעיקר לא את ילדינו) גם כשהן כל כך טריוויאליות ונטועות בשיח, שאנחנו לא שמים לב…
מיניות בריאה - מרגנית ארז 