איך יוצאים מהמבוכה הזאת?

איך יוצאים מהמבוכה הזאת? איך מתחילים לדבר "על זה"?

כשהייתי בת-עשרה צחקה עלי חברה:
'עם מרגנית לא מדברים על סקס'.

כל פעם שהזכירו את הנושא הייתי מסמיקה עד שורשי שערותי.

נתקפתי בושה עזה בלדבר על זה, לשאול על זה, להתעניין בזה…

היום- זה מה שאני עושה- מדברת (גם) על סקס.

בפעם הראשונה שהעזתי להביא את המבוכה שלי,
הסתבר שנתתי לגיטימציה לאחרים.

מאז, אחת התגובות השכיחות בעקבות הסדנא היא:
אפשר לדבר על זה! אני לא לבד…

מכאן, שהדרך להתגבר על המבוכה ולהתחיל לדבר היא-

להתחיל לדבר!

ולמה זה חשוב? כדי שלבני הנוער תהיה כתובת לפנות אליה! 

איך מתחילים?

1.     צוברים ידע  בין היתר, זו מטרת הטיפים האלה- לחשוף אתכם לחומרים בתחום.
ספר מרתק להתחיל איתו: "אנטומיה של תשוקה" של אנדראה סיימון

http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=16972
הספר נותן מבט מקיף, מקורי ומרתק, על מה מניע אותנו בתחום האהבה, התשוקה והנישואין. מסופר נפלא!

2.     מפחיתים רגישות– מבינים שזה מעסיק את כולנו, בפרט את בני הנוער.

אז מותר לדבר, להתבייש, לצחקק במבוכה, לשתף בקושי (בקבוצת העמיתים) או לצפות יחד בקטעים בנושא מ"קצרים" ולהתגלגל מצחוק..

3.     מזמינים הכשרה למדריכים/ מורים בארגונכם
בהצלחה!!

איך הגעתי לכאן

נולדתי מפגישה.

פגישה של גבר ואשה, של חילוניות עם מסורתיות, של כבוד ואהבה.

אב אפיקורס שעושה קידוש לשבת, חיפוש משותף של דרכים לחיות יחד.

הדרך בה התחילו חיי היא הצידה שאני מביאה איתי לכל הדרכה: כבוד, אמון, הקשבה ואמפתיה לכל אדם, באשר הוא.

למה דווקא מיניות? 

באתי מבית חם, אבל היו נושאים עליהם לא דיברו.  את השאלות שמרתי בבטן, נבוכה ומבויישת.

יום אחד הבנתי את הקשר בין יצריות ליצירתיות- חסימה של האחד חוסמת גם את השני.

הנושא התחיל לסקרן ולמשוך אותי בחבלי קסם. התחלתי לחקור, אותי ואת הסובבים.

עם השנים הבנתי שהחוייה של: "על זה לא מדברים" משותפת לאנשים רבים.

במקרה הטוב היא גורמת לחוסר ידע, במקרה הרע לבורות, מצבי סיכון ופגיעה.

החלטתי להביא לנוער חוויה אחרת, לומר להם: אנחנו רואים אותכם!

את המבוכה, את הבלבול, את הצורך לדעת ולקבל הכוונה.

מה קורה כיום?

כיום אני עובדת עם בני נוער, סטודנטים לחינוך, הורים וצוותים חינוכיים,

בנוסף להיותי יועצת מתנדבת ב"דלת פתוחה"- רשת ייעוץ ארצית לבני נוער.

מטרתי: לקרב בין עולם המבוגרים לבני הנוער, לתת מענה, להוות כתובת,

לאפשר דיאלוג לא שיפוטי ולזהות מצבי מצוקה אצל בני הנוער.