ארכיון חודשי: נובמבר 2012

לגדל נערות למיניות בריאה

סקס או פורנוגרפיה: לגדל נערות על מיניות בריאה
ד"ר דבורה לדרמן דניאלי

איך מצליחים לחנך למיניות בריאה, בלי להפחיד או להטיף לשמרנות ועדיין גם לא לאפשר הפקרות ואיך מתמודדים עם דימוי גוף בעולם המקדש רזון ופורנוגרפיה

בעידן החופש המיני והמיניות נטולת העכבות, אמהות לנערות מוצאות עצמן מוטרדות עד חרדות לגבי ההתנהלות המינית של בנותיהן.  הן אומנם לא מעוניינות בהכרח לטפח שמרנות יתר, ומעודדות את הבת לחוש נוח עם גופה, אך מהצד השני,  הן אינן רוצות שהבת תפגע ממגעים מיניים לא מבוקרים ומניצול מיני.

ואכן, בעידן בו הבנות שלנו נחשפות בכלי המדיה השונים לתכנים סקסואליים בוטים, כבר לא ברור ממי בדיוק צריך להגן עליהן –  מנערים בעלי הצעות מגונות, או מעצמן.

מה באמת לומדות הנערות הצעירות על מיניותן ועל עצמן בעידן בו גיבורות התרבות המוערצות עליהן הן דוגמניות המחצינות יותר מכול את מיניותן, ממתגות עצמן בעיקר כאובייקטים סקסואליים,  והצלחתן נובעת מיכולתן להציג את גופן כאביזר גירוי ופיתוי? אילו מין מסרים מקבלות בנותינו לגבי מדדי ההערכה ואופן ההתייחסות אל גופן ואל נשיותן?

דמויות הדוגמניות והכוכבניות מוצגות במדיה אליה חשופות הנערות, כמודלים נחשקים של נשיות, כשהן מופיעות בפוזות מיניות בוטות, לעיתים אף פורנוגראפיות, מנסות לאמץ את התנוחה המגרה ביותר המרמזת בצורה הברורה ביותר על האקט המיני המתבקש. ככל  שיראו מגרות יותר, חשופות יותר ומפתות יותר, הן יזכו ביותר פרסום, הצלחה ואישור. המסר העיקרי שסופגות הנערות ממודלים נשיים אלו, הוא שהגוף שלהן הוא אביזר המסייע להן לזכות בהערכה, אישור והכרה.

המסר הנוסף הוא, שהמטרה כלפיה הן צריכות לכוון את עצמן, היא להיות אובייקטים מיניים נגישים. כלומר, הן לא רק לומדות שהגוף שלהן הוא אובייקט לשימוש, אלא שהוא נועד לשימוש מיני פתייני.

 

מכאן קל להבין כיצד גיל קיום יחסי המין הולך ויורד, וכיצד גם נערות "טובות" מבית טוב הופכות למנוצלות מינית. מתוך תרבות הדוגמניות והסלבס שהן מוצפות בה, הן לומדות שאם יציגו את גופן כאובייקט מיני  בצורה הבוטה ביותר, ישיגו יותר הערכה, אהבה ותחושת שייכות. הארוטיות מחלחלת מוקדם מדי ובשלב שהן עדיין לא בשלות לה, ומשפיעה על אופן התנהגותן והתנהלותן.

כשהגוף נתפס רק כאביזר לשימוש, הוא הופך לכלי מנוכר, זר ולא "מחובר" לסובייקטיביות שלהן – כעין חלק נפרד מהעצמי שלהן.  רגשות שמפריעים לתהליך ההחפצה הזה מודחקים הצידה. תחושות לא נעימות שנחוות בגוף במגעים מיניים מנוכרים, עוברות תהליך הסתרה והשתקה. לתהליכים אלו יש מחיר –  הם כולאים בנפש הרבה בלבול, תסכול וכאב, והדרך היחידה להתמודד איתם היא בריחה מהעצמי או טשטוש גבולות העצמי, על ידי  פיתוח הפרעות אכילה, בעיות רגשיות הקשורות לדימוי העצמי, דיכאונות, חרדות, תוקפנות, יחסי מין לא מבוקרים והתמכרויות מערפלות למיניהן.

גבולות הגוף של הנערה הם גזרת הביטחון של העצמי שלה. ברגע שהגוף שלה הופך לאביזר שמיש ביחסי מין פונקציונאליים ופולשניים, מתערערת גם תחושת הביטחון הבסיסית הנחווית בגוף, והגבולות  שלה עוברים תהליך של ערעור והחלשה.

הביולוגיה הנקבית כורכת ומלפפת בתוכה את הדינאמיקה הפסיכולוגית, וניסיון להתעלם ממנה או להשתיק אותה מביא בהכרח לחוויה של ניכור פנימי ויצירת "אני כוזב", ההולך ומתנתק מהעצמי האותנטי. הדרך  לשמור על הנערה מפני תהליך הרסני זה היא ללמד אותה לפעול מתוך הקשבה וכבוד לגופניות שלה, במקום לברוח ממנה או להתנכר לה.

אך כיצד מחנכים נערות ונשים לכבד את גופן? מהם הצעדים הבסיסיים שיש לנקוט כדי לחנך חינוך מיני שימנע את תהליך ההחפצה של הגוף בתהליכי הארוטיזציה המוקדמת והלא בשלה?  כיצד ניתן לספק לנערות משאבים פנימיים ותפיסות יסוד שיסייעו להן  להתמודד עם לחצים חיצוניים ופנימיים המאפיינים את עידן המתירנות והחופש המיני?

התשובות לשאלות הללו טמון בחינוך הנערות להתייחס אל גופן כאל סובייקט חווה. תהליך חינוכי זה הינו כוח הופכי לתהליך האוביקטיזצייה הרווח. כל עוד הגוף נתפס על ידי הנערה כמכונה פסיבית, דוממת וחסרת קול, שהיא יכולה לתפעל לתועלתה ולשימושיה (או לשימושם של אחרים), הדרך להפיכת גופה לאובייקט מיני היא קצרה ומהירה, ואף לעיתים הרסנית ומסוכנת.

לעומת זאת, כשמתפתחת בנערה תפיסה על פיה הגוף חש, מדבר, בעל ידע, קול ושפה משלו, היא הופכת מוגנת יותר בפני השפעות מצמצמות ומפחיתות שיוצרות תרבות המדיה והסביבה החברתית.

חינוך לעבר תפיסה כזו כולל הענקת משמעויות עומק סמליות ומואנשות לאיברים הנקביים. לדוגמא – איבר המין הנשי, על  פי תפיסה חינוכית-בריאותית  זו, הוא לא רק איבר שמיועד לעשיית צרכים והולדת תינוקות,  אלא הוא "פה תחתון" – פה שמדבר בדרכו שלו, ושיש להקשיב לתחושות ולרגישויות שלו. כשאותו פה תחתון מכווץ וסוגר עצמו לקראת המגע המיני, הנערה יכולה ללמוד מכך שהמגע לא נכון לה. כשגופה משוחרר, רפוי ומתמסר, היא יכולה להבין שהמגע בטוח לה יותר.  העיקרון הוא לחוות את הגוף, לחוש את התחושות העולות בו, ולפעול מתוך הקשבה לקולות הפנימיים.

דוגמא נוספת היא ההתייחסות למחזוריות הדמית. הדימום החודשי על פי תפיסה זו, הוא לא רק  מטרד או גזירת גורל שיש להשלים עימה, אלא הוא דרכו של הגוף להזכיר לנערה-אישה את כוח יצירת החיים  הפועם בה ואת עוצמותיה  הנשיות הייחודיות.  המחזוריות קשורה בתהליכי התרוקנות, התמלאות ויצירה מחדש, הנוגעים גם לרבדים הנשיים-הנפשיים העמוקים,  וכשהנערה נחשפת למשמעויות אלו היא מפתחת התייחסות מכבדת אל הרחם ואל רגישויותיה ותחושותיה.

על פי גישה זו, כאבים ותחושות-גוף לא נעימות הם דרכיו של הגוף לדבר ולהשמיע את קולו. הופעת תחושת כאב או אי נוחות במצבים אינטימיים שונים, היא פעמים רבות סימן עבור הנערה לעצור ולבדוק את תחושותיה, בכל  נקודת זמן ובכל מצב.

ברוח חינוך זה, חשוב שההורים, ובמיוחד האם, יטפחו בעצמם תפיסה דומה לגבי הגוף.  אימא שמתייחסת לגופה ולתחושותיו  בזלזול, או שמבטאת סלידה מאזורים מסוימים בגופה, לא תסייע, בלשון המעטה, לבתה לפתח בקרבה תחושת כבוד כלפי הגוף. לעומת זאת, כשהאם קשובה לתחושות גופה ומכבדת אותן, לומדת גם הבת כיצד להקשיב לגופה ולכבד את החוויה הגופנית-רגשית שלה.

ברגע שהתייחסות זו מופנמת, והנערה לומדת להתייחס לגופה כחלק מהעצמי השלם שלה, באופן טבעי היא תסנן יותר מגעים מיניים שבהם גופה זוכה ליחס מזלזל או לא מכבד. היא תדע לזהות איתותי גוף, או רתיעה שעולה בה כתגובה למגע מיני שאינה מוכנה או בשלה לו.  בנוסף, יהיו לה משאבים רגשיים ומנטאליים לעמוד גם אל מול מסרים סותרים ולחצים חברתיים שונים.

מעבר לכול, ההקשבה לקול הגופני-פסיכולוגי שלה, לצרכים שלה ולקצב הפנימי שלה, תהיה נייר הלקמוס דרכו היא תבחן את נכונות מעשיה ובחירותיה.

הולדת העונג

מיניות היא ענין של תרבות. בצרפת מאהבת זה דבר שבשיגרה, באמריקה מושא לפיטורין. קרול גיליגן בספרה "הולדת העונג", מספרת לנו כיצד הסיפורים המכוננים בתרבויות השונות קשרו בין עונג למוות, בין אהבה לאובדן. לטענתה, סיפורי היסוד של התרבות המערבית הם סיפורים של טראומה, שהשפעתם על חיינו היא המרחק הנטווה אט אט ביננו לבין עצמנו, מרחק אותו היא מכנה: דיסוציאציה – היכולת שלנו להפריד את עצמנו מחלקים מסוימים שלנו, ליצור פיצול בתוך עצמנו, להרגיש ובכל זאת לא להרגיש את רגשותינו (גיליגן, 2006)

במסורת היהודית הטראומה היא גירוש אדם וחוה מגן עדן, טראומה הפותחת שושלת של אלימות ובגידה: קין והבל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו, נוח והמבול ועוד.

במיתולוגיה היוונית, טיאטרס בורח עם אשתו של אחיו, אטראוס. בתמורה מזמין אטראוס את טיאטרס לארוחה, בה הוא אוכל בבלי דעת את בתריהם המבושלים של ילדיו שלו. גם כאן אנו רואים את הקשר בין אהבה ותשוקה לאובדן ומוות.

חושבת על פרשת פטראוס, כמו על אין ספור פרשיות דומות אחרות. על האופן בו מוגשים לציבור ליבותיהם החשופים והשותתים של אנשים ומשפחותיהם.

במשחק הילדים "אסטרטגו", שני מחנות אמורים להילחם תוך הגנה על הדגל. הקפטן, מס' 10, הוא בלתי מנוצח, לבד מעקב אכילס קטנה בדמות אשה- מספר 1. חשיבותה היחידה- ביכולתה להפיל את הקפטן. לא משנה מה הדרגה, רמת הייחוס או התפקיד בו אנחנו אוחזים, גברים ונשים-  כולנו בני אדם, אנושיים ופגיעים. על חולשותינו, פחדינו, יופיינו וכיעורנו.

למי יש אומץ, אה?

"למי יש אומץ, אבל באמת…

למי יש אומץ לשתף במקרה שנכנע ללחץ קבוצתי,

ובמקרה שהיה נאמן לעצמו?"

האמיץ הראשון שיתף… ועוד אחד ועוד אחד,

"הי, גם אני רוצה!"

ה"קוליות" התגייסה לצד אלה שהסכימו להודות בחולשה.

—————————————————————- 

"למדו את הבנים שאומץ רגשי הוא אומץ,

ושאומץ ואמפתיה- 

הם-הם המקורות לחוזק האמיתי בחיים" 

(מתוך "לגדל בן- חייהם הרגשיים של בנים"/ קינדלון ותומפסון)

http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=37643

—————————————————————- 

 בענין חינוך לגבריות חדשה-

יום הגבר הבינלאומי
ייחגג 
ביום שני 19.11.12 בבינימינה,

עם עוד 60 מדינות נוספות (ראו קובץ מצורף)


זהו יום בסימן מיפגש בין גברים, נשים, אמנות, יין, אדם ועולם.

שתי הרצאות מסקרנות לטעמי:

גבר, אשה והגבריות החדשה– ד"ר חן נרדי

כיצד לגדל בנים– יורם פלד

מארגן הכנס ברוך רז הוא חבר, מנחה מעגלי גברים

ומקים "המרכז להתפתחות גברית". 

—————————————————————- 

נשים, לא שכחנו אתכן-

מה גברים רוצים? למי שמעוניינת לדעת-

תומר קורון, מומחה לשפת החיזור, מאפשר הצצה נשית למוח הגברי

מיועד בעיקר לאלו שחושקות לשים את המוח המבוקש בנעלי בית.

תודו שנשמע מסקרן…

—————————————————————- 

לסיום- סדרת הרצאות מרתקת מבית "חוכמת נשים"

נשים חכמות – סדרת הרצאות
שלום רב,
שמחות להזמינכן/ם לסדרת הרצאות בנושאים הקשורים לסוגיות בחיי נשים ובפסיכולוגיה של נשים.
ההרצאות מועברות על ידי מיטב המרצות בתחום לימודי מגדר, פסיכולוגיה של נשים וטיפול בנשים. ההרצאות מיועדות לקהל הרחב ואין צורך בידע מקצועי מוקדם על מנת להנות, להחכים ולהתעשר בידע שתורם לשינוי אישי וחברתי, ולשיפור בתחושת הרווחה הנפשית.
 
ההרצאות יתקיימו במרכז הכנסים   "ישראל יפה בפארק", בפארק הירקון תל – אביב (להוראות הגעה לחצו כאן)
 
ניתן להירשם להרצאה בודדת או לכל הסדרה בהנחה.
נשמח לראותכן בהרצאות
 
ענת ובילי.

 לחצו כאן לפרטים נוספים ולהרשמה

תוכנית ההרצאות 
 "לעולם לא אוכל  למלא את החובה, שהיא, כך מסתבר לי, חובתו הראשונה של כלמרצה: להושיט לך לאחר דיבור של שעה גוש זהב גולמי של אמת טהורה שתוכלי לארזו בין דפי מחברותייך ולהשאירו לעולם על מדף האח…"

וירג'ניה וולף – בהרצאתה "חדר משלך" 1928 

יום ג'  25.12.2012

מחוברות: אמהות ובנות 
מרצה: פרופ' אריאלה פרידמן
יום ד'  23.1.2013
 
לאן נעלם אבא ? יחסי אבות ובנות
מרצה:  ד"ר גילה עפר
יום ג'  12.2.2013
 
אלוהים לנשים חילוניות
מרצה:  ד"ר הגר להב
יום ג'  12.3.2013
 
"אין לי מקום"- מסע מהסרטים אחר בית משלך      
     מרצה: ד"ר רוני הלפרן                    

                           

 לפרטים נוספים ולהרשמה

—————————————————————- 

מזכירה לכם:

אל תחכו שיהיה מאוחר מידי
לפרטים טלפנו עכשו 
                       054-8062424     

נערים, גברים ומיניות בריאה

הרבה קישורים מעניינים ואנקדוטה לסיום.

ישבנו על קפה וקינוח. "רק פעם אחת שמתי קונדום" סיפר.

"זה היה כשהבחורה התעקשה".

זה מה שהוא סיפר לי, נער בן 17, על הסקס שקיים בשרותים של מועדון,
ועל הזכרונות הצורבים (פיזית) שנשארו לו.

סיימנו עם הבטחה שלו להיבדק ולראות את הסרט-
שידע מה הסכנות ואז יחליט.

מצרפת לכם קישור לסרט של אורנה בן דור על מחלות מין – "סקס קטלני" 

http://docu.nana10.co.il/Article/?ArticleID=705134

מהעבר השני של סקלת הטסטוסטרון- "לא רוצות תותח"
כתבה מצוינת של מירב מיכאלי על גברים וויאגרה.

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1477222

וגם- קצת ניתוץ מיתוסים-
על גברים שרוצים חיבוק ונשים שרוצות יחסי מין-

http://news.walla.co.il/?w=/9/1838836

ספר/י לי עליך

"למה הוא חייב להפגין את זה?" "אני מתעצבן כשהוא לידי.."

אמרו נערים על הומוסקסואל גלוי בכיתתם.

התבקשתי לעזור לכיתה להתמודד עם גילוי הנער…

———————————————————————————-

קוראים לזה הומופוביה. ואם נכליל- הפחד מהאחר.

אז איך עוזרים?

מלמדים להכיר ולכבד את השונות שבינינו.

גברים- נשיםדתיים– חילוניים

הטרוסקסואלים והומוסקסואלים….

———————————————————————————-

שמים בצד (אפילו לזמן קצר) את הצדקנות.

מקשיבים. מסתקרנים. חוקרים.

מי שזה קל לו- שיקום!

באופן אישי, לצערי אני נופלת לא פעם

ומכירה לאחר מעשה בבורותי.

ואז ניגשת ללמוד ולחקור את הנושא –

" כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד טז).

יש מקום לטעות. ולתקן.

———————————————————————————-

תארו לעצמכם שמישהו בא ואומר לכם:

ספר/י לי עליך.

(בן/בת הזוג, הורה, ילד/ה, קולגה, בוס/ית, עמית)-

ספר/י על דרך ראיית העולם שלך, עולמך, שורשיך.

ספר/י לי עליך כדי שנוכל לתקשר ולהפסיק לפחד.

לדעת שלי יש מקום, ולך יש מקום פה.

ואפשר לחיות יחד. בכבוד, בשלום, בביטחון.

כמה חשוב להכיר וללמוד את זה/זו שמולנו,

כי היכרות מפוגגת פחדים…

איך יוצאים מהמבוכה הזאת?

איך יוצאים מהמבוכה הזאת? איך מתחילים לדבר "על זה"?

כשהייתי בת-עשרה צחקה עלי חברה:
'עם מרגנית לא מדברים על סקס'.

כל פעם שהזכירו את הנושא הייתי מסמיקה עד שורשי שערותי.

נתקפתי בושה עזה בלדבר על זה, לשאול על זה, להתעניין בזה…

היום- זה מה שאני עושה- מדברת (גם) על סקס.

בפעם הראשונה שהעזתי להביא את המבוכה שלי,
הסתבר שנתתי לגיטימציה לאחרים.

מאז, אחת התגובות השכיחות בעקבות הסדנא היא:
אפשר לדבר על זה! אני לא לבד…

מכאן, שהדרך להתגבר על המבוכה ולהתחיל לדבר היא-

להתחיל לדבר!

ולמה זה חשוב? כדי שלבני הנוער תהיה כתובת לפנות אליה! 

איך מתחילים?

1.     צוברים ידע  בין היתר, זו מטרת הטיפים האלה- לחשוף אתכם לחומרים בתחום.
ספר מרתק להתחיל איתו: "אנטומיה של תשוקה" של אנדראה סיימון

http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=16972
הספר נותן מבט מקיף, מקורי ומרתק, על מה מניע אותנו בתחום האהבה, התשוקה והנישואין. מסופר נפלא!

2.     מפחיתים רגישות– מבינים שזה מעסיק את כולנו, בפרט את בני הנוער.

אז מותר לדבר, להתבייש, לצחקק במבוכה, לשתף בקושי (בקבוצת העמיתים) או לצפות יחד בקטעים בנושא מ"קצרים" ולהתגלגל מצחוק..

3.     מזמינים הכשרה למדריכים/ מורים בארגונכם
בהצלחה!!