"כשאני מגיעה עם מצב רוח הביתה, שלא יחפרו לי, אבל שכן יראו אכפתיות. אפשר להציע לעשות משהו יחד, או שיביאו לי לחדר גלידה או משהו כזה…"
שתי בנות של חברים, בנות 11 ו-12.העבירו לי קורס מזורז בהורות, לבקשתי.
המסר העיקרי: לא לחפור, כן להראות נוכחות.
צהריים. הפרטי שלי הגיע הביתה, תמהיל של רוח קרב וניזקקות נסוכה על פניו. אם זה היה קומיקס, היה יוצא מראשו בלון עם הכיתוב: "אמא אני מה זה צריך אותך אבל אני לא יודע איך להגיד את זה אז אני אעשה המון רעש עד שתתעצבני". עמדתי באתגר מול גוף מתפתח של גבר עם לב של ילד. לא שאלתי, לא חפרתי, תלמידה מסורה של מורותי. שריר ההורות שלי ניכנס לכושר גבוה. להשאר יציבה, לא להסחף לדרמה, להציב כללים ברורים של עשה ואל תעשה. חיכיתי. התיישבתי לידו. הוא הבין שיש פה מבוגר יציב, שלא מתרגש. לאט לאט הרשה לעצמו להרפות, לחייך, קצת לצחוק על עצמו. "אמא בואי לחדר, אני רוצה לדבר איתך…" לא יכולתי לחשוב על הנחייה מדוייקת יותר מזו שנתנו לי מורותי: פשוט להיות נוכחת.
לפינת הגאון/ה:
- מתבגרים זקוקים לנוכחות, לאיכפתיות, לדעת שסומכים עליהם.
- הם על קו התפר בין הרצון בעצמאות ("שיבינו שאני לא הילדה הקטנה שהייתי") לבין התלות והניזקקות להורים.
- הם דוחים וניסגרים מול "חפירה", חרדה, שיפוט וביקורת.
- הם כן שמחים לענין אמיתי בעולמם, לשותפות (להבדיל מחקירה) ולאיכפתיות.
- הם רוצים לדעת שסומכים עליהם ("אני יכולה לפתור את זה לבד!")
- הם זקוקים להקשבה ונוכחות.
כשהם מרגישים את ההורה יציב, נוכח, איכפתי- הם יכולים להפתח,
בקצב ובזמן שלהם.
בהצלחה!
מיניות בריאה - מרגנית ארז 