שלום, קוראים לי ג’ ואני מטריד מיני

מאת גבי ניצן 

אני לא רוצה לדבר כאן על ההטרדה המינית של עמנואל רוזן, אלא על שלי, וברשותכם – גם על שלכם. עליו אני לא רוצה לדבר כי הדבר שהכי מפחיד אותי במין האנושי הוא היכולת שלנו להפוך בן-רגע לאספסוף צמא-דם. הקריירה שלו כנראה גמורה, המעשים שלו נבדקים ונחקרים, וכל אבן שמושלכת לעברו עכשיו פוגעת גם בילדים, בבת-זוג, בבני משפחה. בינתיים הוא משמש לנו שעיר נפלא לעזאזל, כאילו ככל שנקבור אותו בזעמנו הקדוש כך נהיה חברה טובה ומוסרית יותר.

אבל רוזן הוא רק סימפטום למחלה שכולנו סובלים ממנה בצורות ורמות שונות, ואולי כדאי שנפסיק רגע להסתכל עליו.

לקורבן ההטרדה המינית שלי קראו, כמו לכמה מאחיותיה המפורסמות, א’. זה היה בגיל 16. א’ היתה חברתה הטובה של פ’, מושא הפנטזיות שלי, פ’ היתה היפה של הכיתה, ואני הייתי החבר הכי טוב שלה, מאזין שעות בסבלנות כשהיתה מספרת לי על נפתולי האהבה עם בנים גדולים מאיתנו בשנתיים. בטיול שנתי בכיתה י’, מצאתי את עצמי ערב אחד באיזו פינה חשוכה עם א’. מה מצאתי – אני מניח שתמרנתי אותנו לשם. הדבר היחיד שחיבר בינינו היה שהיינו החברים הכי טובים של פ’. היה קריר אז ישבנו קרוב, והתחלתי לשלוח ידיים. היא נעה בחוסר נוחות. הגברתי את המאמצים. הפעלתי עליה מכבש של לחצים, מודע גם למיקומה הנמוך בשרשרת המזון החברתית/מינית (אין ליהוק פחות מושך מהחברה המכוערת של מלכת הכיתה) ולעובדה שאני מדורג כביכול כמה שלבים מעליה. ניסיתי בחנופה וקסם, ניסיתי בנחישות ואסרטיביות, ניסיתי ברכות, ניסיתי במניפולציות. ייאמר לזכותה של א’ שהיא לא ויתרה, וכך גאלה אותי מביוגרפיה שבה הניסיון המיני הראשון שלי, כמו של לא מעט בנים, יהיה סוג של אונס.

למה עשיתי את זה? לא הרגשתי אליה שום משיכה, לא היה לי איתה הרבה מהמשותף, לא חשבתי שהיא חושקת בי או משהו כזה. פשוט פעלתי לפי מה שידעתי. מה שידעתי הוא שכל הבנים בני-מעמדי כבר זיינו (לא עלה על דעתי שרובם משקרים) ומהם גם למדתי ש”אין בחורה שלא נותנת, יש גבר שלא יודע לקחת”. וגם, כראוי לבן 16 בטיול שנתי, הייתי לבה גועשת של חרמנות. ככל שהבנתי, כל הקטע של סקס הוא סוג של מאבק מלחמתי. בכל פעם שבן מזיין הוא זוכה בניצחון. בכל פעם שהוא נדחה, הוא מובס. העובדה שאני בן 16 ועדיין לא זיינתי מעידה שאני לוזר, נכשלתי במבחן הגבריות. אני לא נלחם כראוי במאבק הזה. אז בחרתי לי יריבה שנראתה מספיק נחותה. ולמרבה החסד, הובסתי.

אני חושב שכבר למחרת, באור יום, הרגשתי רע מאוד עם הקטע הזה. ואני זוכר אותו עד היום בבהירות, כמו שזוכרים רגעים שבדיעבד מתבררים כצומת. מה היה קורה לו היתה נכנעת לי? מה הייתי לומד מזה, איזה גבר הייתי גדל להיות?

אני בספק אם גם א’ זוכרת את האירוע. לא בגלל שהוא חסר חשיבות, אלא בגלל מה שלמדתי מאוחר יותר מכל הנשים שהכרתי ואהבתי – שהחוויה הנשית היומיומית מלאה בגילויים כאלה ואחרים של תוקפנות מינית, על כל הקשת שבין נדנוד אובססיבי ועד אונס ברוטלי. רק בגיל עשרים ומשהו, יום אחד, פתאום קלטתי את הגלקסיות השונות שעליהן חיים גברים ונשים. בגלקסיה שלי, כשאני הולך בחניון בלילה כל מה שמטריד אותי הוא איפה חניתי. אני לא יכול לדמיין איך זה כשכל הליכה כזו היא הימור מסוכן, כשכל צליל מקפיא את הדם.

אז עכשיו ולמשך 15 דקות תודעתיות, כולם מדברים על הטרדות מיניות ומציעים עונשים וחקיקות וכללים. אבל כל הפלסטרים שבעולם לא ירפאו את הפצע, שמתחיל הרבה קודם. העולם שלתוכו נולדנו הוא מקום מדכא מינית, עבור כולם. כשסקס הוא לא אנרגיה טבעית ואורגנית שמשתנה בין כל יחיד ומשתנה גם מרגע לרגע – אלא מאבק כוחות בין שני מינים – כולם מוטרדים מינית. גבר לא יכול ללמוד כלום על המיניות שלו אם כל מה שהוא יודע זה שלאשה יש משהו לתת, והוא צריך לקחת. מה שמשתמע מזה, בין השאר, הוא שלגבר עצמו אין באמת מה לתת במין. הוא בחסר תמידי שיכול להתמלא לרגעים אם יצליח לגרום לאישה לזרוק לו איזה פירור. וגם אישה לא יכולה ללמוד הרבה על המיניות של עצמה כשכבר מילדות היא לומדת אותו דבר – שהמיניות שלה היא משהו שצריך לצמצם ולהחביא ולטשטש, ושאם היה לך סקס עם מישהו אז הוא ניצח ואת הובסת, הוא לקח ואת נתנת. לפני כמה זמן, חברה טובה אמרה לי שבכל פעם שאיזו אינטראקציה שלה עם גבר מתחממת קצת, היא מיד מרגישה ש”בעצם הוא מנסה לכייס אותי”.

אז אפשר, ואפילו כדאי, שנקבע כל מיני חוקים ומנגנונים כדי לצמצם את הפגיעה, אבל עדיין נישאר כלואים – אולי אפילו ביתר שאת – בתוך זירת המלחמה הבזויה הזאת. כי אישה לא תוכל ליהנות ממחמאה כנה על יופיה, וגבר לא יוכל לבטא משיכה או אפילו להכיר בה. וכשכבר יגיעו למיטה הוא יגיע כקבצן מורעב שזכה בארוחת חינם, והיא תגיע כמצודה מבוצרת שנפרצה.

כולנו משלמים מחיר כבד יום-יום. אני יכול ללכת ברחוב ולראות מישהי יושבת על ספסל ובוכה. ואולי האינסטינקט הראשוני שלי הוא לעצור ולשאול אם הכל בסדר ואם אפשר לעזור, אבל זה מה שהיה עושה גם כל כייס מיני, מנצל את העובדה שהיא ברגע של חולשה. ויש סיכוי גדול שהיא אכן תראה בי כייס מיני ורק תיפגע יותר. אז אני ממשיך בדרכי. ואז אני יכול לראות מישהי באיזה רגע אביבי וזוהר שלה, ובא לי להגיד לה כמה את יפה – לא בשביל להשיג משהו, רק כדי לחגוג ולשקף את פלא קיומה. אבל יש סיכוי גדול שאם אגיד, אנפץ באחת את בועת החדווה שלה ואחזיר אותה למצב מגננה.

האמת היא שעם הזמן אני מנסה כן להגיד, למצוא מתי זה מתאים, איפה אני מוצא אקס-טריטוריות מזירת המלחמה. לפעמים אני מצליח, לפעמים אני קולט את המבט המותקף והמתגונן.

תמונה

יש לי חברה מאוד טובה שגם עובדת איתי לא מעט. לחברה הזאת, נאמר זאת בפשטות, יש זוג שדיים מרהיבים, וכשמזג האוויר מתחמם היא נותנת להם את הדרור הראוי להם במחשופים אווריריים. בכל פעם שאנחנו נפגשים אני עושה מה שכל גבר מחונך עושה: מקדיש 50 אחוז מכישוריי השכליים והמוטוריים כדי להבטיח שאני כל הזמן מסתכל לה רק לעיניים. ואם לרגע המבט בכל זאת ברח, אמשיך לרדת איתו עד לרצפה כאילו שנפל לי משהו או השד יודע מה. אם אאלף את עצמי מספיק חזק, יבוא יום שכבר לא אצטרך להתאמץ, שכבר אהיה עיוור ליופי ולהוד של שדיה של מי שיושבת מולי. והאמת, זה יהיה חבל מאוד. לכן, יום אחד פשוט אמרתי לה – תשמעי, מה דעתך שאבהה לכמה רגעים בשדיים שלך, ואז נוכל להתרכז בשיחה? יכולתי להרשות לעצמי להגיד לה מה שלא הייתי אומר כמעט לאף אישה בסיטואציה כזאת כי אנחנו מספיק מכירים וקרובים כדי לדעת שאין לי שום כוונה לכייס אותה, שאני מלא כבוד למי שהיא בזכות עצמה – ושאני לא רוצה להיות עיוור ליופי שלה כאישה. ועכשיו זה מה שאני עושה כשעולה בי הרצון, ואין לזה שמץ של גוון של הטרדה מינית, אני לא גונב ממנה כלום, ואני מבין שגם לה נעים להיות בסיטואציה הזאת בלי צורך בשיקולים אסטרטגיים.

העובדה שכל גבר מכויל להגיב בעניין גדול למראה זוג שדיים לא אומרת שכל הגברים הם מטרידים מיניים (מתישהו התברר לי לתדהמתי שלא מעט נשים בוחנות בסתר את נפח הבליטה במכנסי גברים). היא אומרת שכבני אדם אנחנו בין השאר יצורים מיניים. הכי טוב היה לו היינו יכולים (הכי טוב יהיה אם נוכל) לבטא את המיניות שלנו, גברים ונשים, באופן לא מלחמתי. לא כמציצנים, לא כגנבים שחוטפים מה שיכולים בכל מחיר אלא כשותפים שווי-משקל במחול הזה. כשלא רק שלאישה תהיה זכות מלאה להגיד לא, אלא גם לגבר – כי לא יהיה מובן מאליו שהוא צריך לעשות את הצעד הראשון, ולא יהיה מובן מאליו שהוא חייב לרצות לקחת אם יש מישהי שמוכנה לתת.

מה הסיכוי שזה באמת יקרה? למרבה המזל האושר שלי לא תלוי בזה שאחרון אזרחי הונדורס יישר איתי קו. אני יכול לערוק מהצבא הזה בכל רגע, להיות סרבן מלחמה, ולגלות שאני לא היחיד, שרובנו מרגישים שהמלחמה הזאת נכפתה עלינו. הדחף המיני הראשוני שלנו הוא לא לשחק בכייסים וקורבנות, אלא לחוות את היופי והקסם האינסופי שבעשיית אהבה, בין שתי נשמות חופשיות באמת.

קישור לכתבה המקורית- האתר של גבי ניצן

http://gabinitzan.com/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%99-%D7%92-%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%93-%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s