מאמר שבוחן את סוד הפיצול בין בין הגוף הארוטי לגוף הפורה הנשי,
דרך מיתוסים מכוננים בתרבות המערבית ומחקרים בתחום
מאת מרגנית ארז
תוכן עיניינים
- מבוא
- הפיצול בין הגוף האירוטי לגוף הפורה
- מיתולוגיה מכוננת: חוה ולילית, קדושה וטומאה
- מיתוסים ושיחים סביב הגוף הארוטי והגוף הפורה
- דעה אישית
- ביבליוגרפיה
1. מבוא
צעירה מושכת מחוג מכרי הביאה לעולם ילד ראשון. עם הזמן נראה היה שהיא מפנה את משבצת הצעירה הנחשקת, מרצונה או מטעם צו חברתי נסתר, לצעירה אחרת מחוג המכרים. אבחנה תחושתית זו העלתה אצלי מספר שאלות: האם עצם לידתה של אם מדירה אותה ממעגל הנשים הארוטיות והזמינות מינית, לפחות לתקופת הינקות של ילדיה? האם תחושת המיניות של נשים יורדת אחרי הלידה? האם החברה יכולה לתפוס אם כאשה ארוטית? האם אם מרשה לעצמה להיות ארוטית אחרי לידת ילדים? האם אנחנו בעיצומה של תנועה המשלבת ארוטיות ופוריות, או דווקא ההיפך: הסגידה לנעורים ולרזון ממשיכה להרחיק אמהות מעצמן ומגופן דרך אי קבלה של השינויים הטבעיים בגופן?
לצורך העבודה ראיינתי את מירית (שם בדוי), אישה נשואה ואם ל-3 בת 35. הראיון יהווה בסיס לפרשנויות שונות המנסות לשפוך אור על הפיצול בין הגוף הארוטי לבין הגוף הפורה הנשי בחברה המערבית. אביא נקודות מבט של חוקרים שונים, ולבסוף אחווה את דעתי האישית.
2. הפיצול בין הגוף האירוטי לגוף הפורה
בשאלון החותם את הפרק: "מחזיות תחרה לחזיות הנקה" בתוך הספר: "מין, נשים ואינטימיות", מפנה הסופרת אניטה קלייטון מספר שאלות לנשים אחרי לידה בנוגע למיניותן ולרגשותיהן המיניים בכל הקשור להריון ולהורות.
מירית (שם בדוי) אם ל-3 בת 35, ענתה על השאלות הבאות:
איך השפיעה האמהות על תשוקתך למין?
– כאשר נהייתי אמא לראשונה, בחודשים הראשונים לא היה לי כלל חשק למין אך עם הזמן החשק החל לחזור ועדין יש בי את ה"חסודה" שמרגישה מאוד לא נוח להיות מינית בתור אמא, ומנגד את הרצון לחזור להיות מאוד מינית כפי שהייתי לפני הילדים.
כאשר אני יולדת, בחודשים הראשונים לחייו של התינוק אני מרגישה שכול מה שקשור למיניות אצלי כבה בכדי שאוכל להיות כל כולי בשביל התינוק. זו הרגשה פיזית חזקה שעוברת עם הזמן.
בהריונות אני מרגישה מאוד מינית אבל ממקום עגול ושלם ולאו דווקא מהמקום הסקסי.
איך השפיעה האמהות על הדימוי העצמי המיני שלך?
הדימוי העצמי שלי השתנה בהפיכתי מאישה סקסית לאמא מטפלת ומיניקה. אני מרגישה נשית אך לרוב לא סקסית ופחות שלמה עם גופי ועם השינויים שחלים בו. פחות "נוח" לי להיות מינית.
האם את סבורה שאנשים שינו את דעתם עלייך מפני שאת אם?
– אני מרגישה שכאשר אני עם הילדים או מדברת עליהם אנשים לא תופסים אותי כסקסית, ומנגד יש סיטואציות שאני כן מרגישה סקסית כמו במועדון הסנוקר, בו אני מרגישה שרואים בי אישה סקסית.
התמונה העולה מראיון זה היא של אשה שחוותה או זוכרת את עצמה כצעירה מאוד סקסית לפני הלידות אך מאז הפיכתה לאם מיניותה נסוגה לאחר הלידה, משתקמת אך נשארת "חסודה" כדבריה ומלווה באי נוחות. אנסה לבחון את שורשי הפיצול בין הארוטי לפורה, בין האשה הסקסית לאם, בראי המיתולוגיה והמסורת היהודית ודרך שיחים שונים הנוגעים לגוף.
3. מיתולוגיה מכוננת: חוה ולילית, קדושה וטומאה
הן בדת היהודית והן בנצרות קיים יחס דיכוטומי בין הארוטי לפורה, כשהאשה הארוטית, המינית זוכה ליחס של דחייה וגינוי בצד פחד מוסתר ממיניותה ומעוצמתה (ראה מקרה לילית בהמשך), ואילו האשה האמהית, הטובה, ה"ראויה לנישואין" מצטיירת כקדושה וטהורה. כל מעשה הולדת הילדים, מצוות הפרו ורבו נחשבת למעשה של קדושה.
הכנסיות הנוצריות הפרידו בין האמהות למיניות, בין הטומאה לקדושה, הפרדה שגרמה לפיצול הנפשי הנשי סביב הצירוף "בתולה/זונה", ולמצוקתן המתמשכת של אמהות לקבל את מיניותן (נורת'רופ, 2000). בספרה: "גופה של אשה תבונתה של אשה" מביאה נורת'רופ את דבריה של ברברה ווקר המנתחת עבר זה. לדבריה, האם הבתולה הבלתי אפשרית היתה הפתרון לסכסוך האדיפלי: אמהות טהורה ומסורה שלעולם אינה ננגעת בתשוקות מיניות (שם, עמ' 176).
בספרה "באה מאהבה", מתארת אריאלה פרידמן את היחס הדואלי לאשה במסורת היהודית. האגדה מספרת שהאשה הראשונה שנבראה לו לאדם כדי להפיג את בדידותו היתה לילית. לילית נבראה כשווה לאדם: היא נוצרה מאדמה כאדם עצמו, היתה בעלת מיניות עצמאית, זהה לשלו אך לא סרה למרות וסירבה לקבל עליה מחויבות לאדם ולחוקי המסורת. לילית היתה דמות נחשקת ובה בעת מסוכנת. (פרידמן, 1996). התנהגות זו הביאה עליה את חרון האל והוא הענישה.
פרידמן משקפת את הניגוד בין האירוטי לפורה, בין המיניות והעצמאות לבין האמהות, דרך דמותה של לילית: היא מתוארת כחסרת כל רגש אמהי, המוכנה להקריב ולהרוג את ילדיה על מזבח עצמאותה.
4. מיתוסים ושיחים סביב הגוף הארוטי והגוף הפורה
קרול גיליגן בספרה "הולדת העונג" מספרת לנו כיצד הסיפורים המכוננים בתרבויות השונות קשרו בין עונג למוות, בין אהבה לאובדן. לטענתה, סיפורי היסוד של התרבות המערבית הם סיפורים של טראומה, שהשפעתם על חיינו היא המרחק הנטווה אט אט ביננו לבין עצמנו, מרחק אותו היא מכנה: דיסוציאציה – היכולת שלנו להפריד את עצמנו מחלקים מסוימים שלנו, ליצור פיצול בתוך עצמנו, להרגיש ובכל זאת לא להרגיש את רגשותינו (גיליגן, 2006)
במסורת היהודית הטראומה היא גירוש אדם וחוה מגן עדן, טראומה הפותחת שושלת של אלימות ובגידה: קין והבל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו, נוח והמבול ועוד.
במיתולוגיה היוונית, טיאטרס בורח עם אשתו של אחיו, אטראוס. בתמורה מזמין אטראוס את טיאטרס לארוחה, בה הוא אוכל בבלי דעת את בתריהם המבושלים של ילדיו שלו. גם כאן אנו רואים את הקשר בין אהבה ותשוקה לאובדן ומוות. בהקשר זה כדאי לציין את ג'ורג' בטאי Bataille) 1962), הוגה צרפתי, המצביע על ההכרחיות ההדדית בין ארוטיקה למוות במסגרת החוויה האנושית (גולדין וחזן, 2004).
הקשר בין הארוטי לבין סכנה ואיום יכול לשפוך אור על הקושי לקבל את האשה המינית בתוך האשה הפוריה, שהרי האם חייבת לגונן על ילדיה ומכאן שנידרש ממנה לוותר על מיניותה ורגשותיה המיניים.
פה המקום להזכיר את ה"פאניקה המוסרית" (שם), התחושה שאיום מוטל על הסדר החברתי ועל ערכי המוסר המקודשים לו, פאניקה שמקורה לעיתים קרובות במשטור הגוף הפרטי והציבורי. הבידול והתיחום בין האשה הארוטית לפוריה משרת את הצורך בשמירה על הסדר הציבורי והארגון החברתי.
בנוסף אומר חזן, הגוף הופך לזהות ייצוגית. הזהות הנשאפת היא זהות צעירה ובשיח על זהות אנו חייבים להכליל את עולם התוכן הרגשי ולהבין שהרגשות שעולים בדרך כלל בהקשר של הגוף הנשי הם רגשות שליליים ביקורתיים. פחד מהשמנה, מהמבט הגברי. המשולש הזה נמצא בקונטקסט חברתי תרבותי. הזהות של הבנות מושתתת על הגוף;
הגוף הפורה, המתמלא ומשתנה, איננו עומד בסטנדרט הנשאף של הגוף הצעיר.
נורת'רופ מחזקת נקודה זו, באומרה כי המיניות היום קשורה קשר הדוק לדימוי הגוף ולהערכה עצמית. נשים מחונכות להרגיש שהן זכאיות לעונג מיני רק אם הן במשקל ובמראה המתאימים. בנוסף, נשים ונערות צעירות לומדות כי המיניות והרבייה אצל האשה הן שתי מערכות ניפרדות, למרות שלמעשה האחד מוביל לשני. היבטים אלו מספקים לנו הסבר נוסף לפיצול המכאיב בין הדמות האירוטית לדמות הפוריה, פיצול הנושף בעורפן של נשים הנמצאות במירוץ מתמיד אחר הזמן האבוד. הפיצול עלול להרחיק אותן מתבונתו הטבעית של הגוף ולפגוע בתזונתן ובהערכתן העצמית. (נורת'רופ, עמ' 173).
הפיצול בין האשה הארוטית לאשה הפוריה נבדק במחקרה של חנה ויינברג, שעסק בקשר שבין מיניות ואמהות בקרב גברים ונשים בארץ (פרידמן, עמ' 129).
לצורך המחקר חוברו שני סיפורים, על שתי נשים שונות בעלות התנהגות מינית שונה זו מזו: לאחת היה יצר מיני בריא, היא נהנתה ממיניותה, יזמה יחסי מין ותיקשרה בצורה יצירתית עם בן זוגה סביב נושא המין. האחרת היתה מאופקת מאוד, חשה שלא בנוח עם גופה, ראתה במיניות התנהגות לא מוסרית וקיימה יחסי מין לא לשם ההנאה אלא כדי לשמר את הקשר הזוגי. 180 גברים ונשים בגילאי 20-60 התבקשו לחוות את דעתם על מידת אמהותה של כל אחת מהדמויות: באיזו מידה היא אמא טובה, עד כמה היא מטפלת בהם ודואג להם, עוזרת, נותנת להם מרחב ועוד.
התמונה העולה מן הממצאים היא זו: האשה המינית ניתפסת כבת דמותה של לילית: אם פחות טובה שדואגת פחות לילדיה ואף היתה מעדיפה להיות משוללת ילדים, ואילו האשה המסויגת מינית ניתפסה כאם מאוד טובה שעושה הכל למען משפחתה וילדיה, עד כדי הקרבה עצמית.
עוד עולה מתוצאות המחקר, כי אשה מינית ניתפסת כאשה ללא ילדים, ואילו האשה המסויגת מינית ניתפסת כדמות טובה ומיטיבה המטפלת בילדיה, בבעלה ובחברותיה.
ממצאים אלה מחדדים את הדיכוטומיה המיתולוגית המגולמת בחיי היומיום: אשה מינית הינה אנטיתזה לאמהות, וההיפך. אם כן, איך יכולה להתיישב הסתירה בין שני המרכיבים המהותיים בזהותה של האשה, המיניות והאמהות?
על פי פרידמן, כדי להגיע לאיזון טוב יותר בין האירוטי לפורה יש לפרק את המיתוסים הקשורים באמהות, מיתוסים המשמרים מצב של אי שויון מגדרי בתוך המשפחה ומחוצה לה. במצב אידיאלי זה, של חברה משוחררת ממיתוסים מגבילים, חווית האמהות על כלל גווניה ופניה תקבל מקום רחב ומכיל יותר, פטור מרגשות שליליים הרווחים היום כגון רגשי אשמה, תובענות יתר וביטול עצמי, ותוכל להקדיש את מרכז הבמה להתמקדות ביחסי הורה-ילד ומציאת שיווי המשקל הנכון בין התקשרות לאוטונומיה.
5. דעה אישית
עבודה זו איפשרה הצצה לשיחים ולפרשנויות שונות לעצם הפיצול שהתהווה בין האשה הארוטית לאשה הפוריה בחברה המערבית, כפי שבאה לידי ביטוי בראיון עם מירית שמובא בפרק הראשון.
השאלה הנשאלת היא, האם אם צעירה יכולה להכיל בתוכה את שתי הדמויות, הן את האשה המינית והן את האשה האמהית, בכל שלב בחיים? אולי הטבע בנה את האם כך שתוכל לענות על כל צרכיו של התינוק הרך, ליצור את הדיאדה המתבקשת בין האם לתינוק, ולשם כך היא צריכה מבחינה ביולוגית להתרחק ממיניותה ומתשוקותיה האירוטיות לזמן מה?
האם ההגיון הביולוגי מכוון למציאת הסיפוק של האם מהזנתו ומקרבתו של התינוק?
בספרות אנו מוצאים עדויות לכך שנשים רבות מדווחות על הירידה בחשק המיני בעקבות הלידה, על האושר והמלאות שמספק התינוק ועל התרחקות פיזית מהבעל.
כלומר, אין ספק כי קיימת דיכוטומיה ברורה בין האישה הארוטית לאישה האמהית, אך השאלה היא האם דיכוטומיה זו הינה ביולוגית, כלומר באה לשרת אינטרסים ביולוגיים של המשך הגזע, או תרבותית, כלומר באה לשרת ולשמר אינטרסים תרבותיים פטריארכליים.
אם אנו מסתכלים על מיניות האשה במעגל החיים, אפשר לראות שהאשה חווה ירידה בתשוקה ובתדירות יחסי המין לאחר לידת הילדים. מחקרים מצביעים על כך שהתדירות הנמוכה ביותר של יחסי המין בין זוגות הורים לילדים נרשמת בחמש השנים הראשונות לחיי הילדים. זו התקופה בה מופנה עיקר המרץ לגידול, חינוך וטיפוח הילדים, הנחת היסודות להתפתחותם התקינה. זאת אומרת שיש הקבלה בין גילם הרך של הילדים לבין היעדר/נוכחות המיניות ביחסי הזוג. מכאן אפשר להסיק שבתקופה זו תיתפש האשה הן בעיני עצמה והן בעיני החברה כדמות אמהית כפי שנידרש ממנה ע"י הסביבה והמשפחה, ותזנח את האשה האירוטית החבויה בתוכה.
בספרה "סקס והאשה הבשלה", מתארת גייל שיהי את התעוררותן המינית של נשים בגיל הבשלות, לאחר שהגוזלים עזבו את הבית. כעת מתפנה האשה הבשלה לחוש שוב במיניותה, ללא רגשות האשמה והפחדים הנלווים לכך, בעת גידול הילדים הקטנים.
אני תוהה האם הסיפורים המיתולוגיים עליהם גדלנו אכן משתיקים אצל האמהות את היותן יצורים מיניים, או שמא זהו מעגל התשוקה המינית הטבעית, גל עולה ויורד למין ההתבגרות המינית הראשונית ועד לגיל הבשלות.
אם כן, יש להבחין בין המרכיב הביולוגי למרכיב התרבותי בחוייה הארוטית של האשה הפוריה. אם נחזור למירית, לאחר הלידה יש התכנסות והתרכזות טבעית של האם בילדה ובבניית הקשר עם הרך הנולד. אולם, חוסר הנוחות שמתארת מירית בנוגע למיניותה כאם, הוא פרי התניות תרבותיות ודתיות שנטועות בנו מקדמת דנא, ואותן יש לפרק ולהרכיב מחדש, במודעות ובהנאה.
בהקשר זה אני מאמצת את המלצתה של קרול גיליגן בנוגע לסיפורים המכוננים שלנו. עלינו לקרוא אותם במבט ביקורתי, להבין את ההגיון הפנימי ששירת אותם, אך לחיות את חיינו תוך הקשבה פנימית להלך הרוח והלך הגוף בכל שלב ושלב בחיינו.
לסיכום, התשובות שמצאתי לשאלות אותן העליתי בתחילת העבודה הן אלו:
תחושת המיניות של נשים אחרי לידה יורדת, אך משתקמת ומתעוררת כשהאשה מתפנה ממשימות הגידול האינטנסיבי של צאצאיה.
החברה מתקשה לתפוס אם כיצור ארוטי בשל התניות דתיות ומיתולוגיות עליהן היא מתבססת ובהן היא נאחזת למען הסדר הטוב.
על פי תחושתי, אמהות צעירות מתקשות, כדוגמת מירית, לראות עצמן כיצורים ארוטיים.
לאחרונה מסתמנת מגמה של מרד במשטור הגוף ובאידיאל הרזון. יותר ויותר נשים שמנות חושפות את עצמן באמצעי התקשורת וזוכות לאהדת הקהל, ומסר זה מתחיל לחלחל אט אט. ראו מקרה מרינה מקסימיליאן בלומין (כוכב נולד), הזמרת סוזן בויל, אירית קפלן בעלת הגוף המלא שהצטלמה בעירום לשער מגזין את ועוד.
ביבליוגרפיה
- גולדין, סיגל וחיים חזן. 2004. "פתח דבר: בין הגוף הארוטי לגוף הפורה". תיאוריה וביקורת 25: 5-12.
- גיליגן, קרול. 2006. הולדת העונג. תל-אביב: הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד.
- נורת'רופ, כריסטיאן, 2000. גופה של אישה, תבונתה של אישה. הוצאת "אור-עם".
- פרידמן, אריאלה. 1996. באה מאהבה – אינטימיות וכוח בזהות הנשית. תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
- קלייטון, אניטה ה'. 2008. נשים, מין ואינטימיות. תל-אביב: מטר הוצאה לאור בע"מ.
- שיהי, גייל. 2007. סקס והאישה הבשלה. אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן, דביר – מוציאים לאור בע"מ.
מיניות בריאה - מרגנית ארז 
שלום מרגנית. תיקון טעות: כתבת בשם אריאלה פרידמן "לילית היתה דמות נחשקת ובה בעת מסוכנת. (פרידמן, 1996). התנהגות זו הביאה עליה את חרון האל והוא הענישה." וזו טעות. בטקסט המדרשי על לילית האל דווקא מאד נינוח כלפי לילית, וכל מה שהוא אומר זה שהיא מוזמנת לחזור לגן עדן אם בא לה. המלאכים הם שנלחצים ממנה ונכנסים איתה למאבקי כח.
לא יודע אם קראת פעם את ספרי "מי מפחד מלילית" אבל הוא עוסק במיתוס הזה בהרחבה (מודן, 2005)
אוהד
תודה אוהד על ההארה! אכן זה מה שכתבה אריאלה פרידמן, בהסתמכה על ציטוט מהספר "ארוס והיהודים" של ביאל דוד (עם עובד 1994). בכל מקרה, אשמח לקרוא את ספרך ולהוודע לפרשנויות שונות ונאורות על דמותה של לילית. היא נראית דמות מאוד מסקרנת!