"מה לעשות עם המיניות של הילדה שלי?"

"מה לעשות עם המיניות של הילדה שלי?"

שואלות אמהות.

ואני מציעה לשאול: "מה לעשות עם המיניות שלי?"

האם המיניות שלי באה לידי ביטוי?

האם אני מאפשרת לעצמי לבטא אותה בהנאה ובחופשיות?

או שאני מפוחדת מגילויי מיניות ואז עוצרת כל גילוי ילדותי ותמים

וממשיכה שרשרת של איסורים, אשמה ובושה?

איזה רגשות עולים בי כשאני רואה את ביתי?

האם מתגנבת לשם גם קצת קנאה?

מה התסריט הכי גרוע שעולה מול עיני?

ילדה שגדלה ממקום של כבוד וזכות על הגוף שלה,

ממקום של היכרות אינטימית והוליסטית עם עצמה-

לא תאפשר למישהו להתקרב אליה ללא רשות.

זו לא תהיה אופציה מבחינתה.

ילדות, נערות ונשים רבות לא לגמרי יודעות מה אמור לקרות.

מה נחשב ל- "בסדר" ומה לא.

איך הן אמורות להרגיש.

אולי ככה זה אמור להיות- שקצת כואב, שלא לגמרי נהנים,

שההנאה של הגבר חשובה יותר.

זה מתחיל בילדות, בהפנמה של ערכי הבית,

בחוסר השיח וחוסר התקשורת סביב הנושא.

אם איננו מדברות איתן,

הן קולטות את המסרים הלא מילוליים,

נחשפות למודלים טלוויזיוניים לא מציאותיים,

ובעיקר שואלות בלי קול:

איך אמא עם המיניות שלה? עם הגוף שלה?

מה אני לומדת ממנה? מאבא?

מהקשר ביניהם? יש גילויי חיבה?

זה בסדר ליהנות מעצמי, ממלואי- או לא?

אני יכולה להביא את עצמי לעולם-

או לא?

או, כמו אמא, להקטין את עצמי

בדיאטות תמידיות

ולהפנים חוסר שביעות רצון

עצמית, תמידית, נשית?

כשאת שואלת "מה לעשות עם הבת שלי?"

שאלי קודם: "מה לעשות עם עצמי?"

הגילאים האלה, הקטנים והתמימים,

הפתוחים כל כך לעולם-

הם הגילאים בהם כדאי וניתן לזרוע את יסודות התקשורת

והמיניות הבריאה, נטולת הבושה ורגשי האשמה.