אז מה סגרנו, תחכי לי? הרהורים על פנלופה

color001_th

יצא לכם  לאחרונה לחשוב על פנלופה? תרשו לי להניח שלא..

נזכרתי בה היום, עת חילצתי חוט שעווה בסבלנות רבה מתוך פקעת סבוכה. בשקט וברוגע, להנאתי בלבד, חיפשתי ומצאתי נקודה אחרי נקודה ממנה צריך למשוך בעדינות, להשאיר את הסבך רפוי כך שלא יווצר קשר הדוק מידי. נהניית מכל טפח חוט שהשתחרר ונחשף מתוך הסבך, קושרת לפקעת קטנה, ממשיכה לחוט הבא.

נזכרתי בפנלופה שסרגה ופרמה סרגה ופרמה ובעיקר חיכתה.

תמונה הבאה: שני מחזרים נילהבים שהרווחתי בפעולה דומה- ביקתה על צוק מעל הים, כמה מכרים ותיקים וחדשים, פקעת חוטים נחוצים שהסתבכה- ואני בסבלנות בודקת, מסדרת, מחברת ומחלצת. עיניים גבריות צופות, משתאות ומחייכות.

איזה חיווט נעשה במוח הגברי שצפה בי?
האם היה שם קישור קדמוני בין מראה אשה סבלנית לפנטזיה על אם ורעיה מסורה?

נזכרתי בפנלופה, שסרגה ופרמה, סרגה ופרמה ותהיתי: על מה התחנכנו?
על אשה שמבלה את חייה ומוצאת את אושרה וייעודה בציפיה? בחיכיון?
בשיירי אמונה? בכמיהה?

ונניח שאודיסיאוס אכן היה גבר משיכמו ומעלה, מסוקס ועדין, לוחם ומאהב,
מושא קנאתה של כל אשה?

20 שנה בלי סקס?? בלי אהבה? נו די…

טוב חבר'ה, מיתולוגיה או לא- פנלופה נראית לי אשה חריפה ששווה בדיקה.

תמונה הבאה: "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" סיפור אהבה שניגדע ואוחד לעת זיקנה,
האשה האוהבת נותרת מאחור, עדה שותקת ופאסיבית למסע הגברי המרוחק שכולל לימודים, קריירה, נישואין לאחרת (ללא אהבה אבל מי סופר?) עד שסוף כל סוף האהוב חוזר ומאפשר לה לנשום את נשימתה האחרונה בזרועותיו המגועגעות.
במחשבה שניה- הרי זה שיחזור סיפורם, בוריאציה קלה, של פנלופה ואהובה.

ואני חושבת על ערש תרבותנו: מה למדנו על תפקיד הגבר, על תפקיד האשה?
האם פנלופה באמת בילתה את לילותיה בציפיה דמומה, או שמא קולה פשוט לא נשמע?
דמותה הטרידה את מנוחתי.

גיליתי ומצאתי את ספרה של מרגרט אטווד. מתוך הספר:

"קבלו איפוא נובלה של התבגרות, התפכחות ועיקשות מתמדת. בניגוד לאודיסאוס, פנלופה מתווכחת עם הגורל ויכולה לו כשהיא נשארת בבית באית'קה, לשם הגיעה ככלה צעירה, חכמה וצינית מכפי שנותיה, ועם היעדרותו המתמשכת של הגיבור שהיא לומדת לבוז לו, הפכה לשליטה בטריטוריה בעייתית. בשעה שהוא נאבק עם קיקלופ, היא נלחמת על מקומה בהיררכיה המשפחתית, ומנצחת. כשהוא מסתמך על כוח הזרוע, היא מסתייעת בתבונה ובתחכום הרפלקטיבי שצברה עם הזמן. בעוד שקשריו עם סביבתו רופפים עד מאוד, היא יוצרת לעצמה קבוצת תמיכה נשית שאותה לא יבין לעולם…"

ולבסוף, מזכירה את הספר המכונן "הנסיכה שלבשה שקית נייר" על הנסיכה שלא חיכתה, אלא בחרה. חברים וחברות יקרים ויקרות- לחיי השוויון והתבונה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s