"אני רוצה לספר לכן איך אני מרגישה כשלא מקשיבים לי"
אמרתי לנערות אחרי 20 דקות בהן לא הצלחתי לסיים משפט.
"אני חוזרת להיות הילדה הקטנה שלא שמים לב אליה".
זו היתה הפגישה האחרונה שלנו.
קשה לאסוף אותן, קשה להיפרד.
הן נהיו כל כך קשובות.
אחת ביקשה סליחה. אחרת שיתפה:
"אני מרגישה שלא סופרים אותי"…
"אני נהיית עצבנית"
אני?! מה איכפת לי, שלא יקשיבו לי!" טוב, אני נהיית מה זה עצבנית!"
"אני מרגישה שמזלזלים בי"…
הקול שלהן נשמע. הפגישה זרמה.
עוד אחד מהרגעים שנחרתים בליבי-
קסם הנוכחות, קול הדלת הניפתחת להתנהגות אחרת, ליכולת בחירה.
